ככה זה קרה

ככה זה קרה

היי, זאת יעל,
אני המעצבת של אתא ושותפה להקמתה המחודשת בשנת 2016

נתחיל במי - שחר סגל, במאי סרטים ופרסומות ואדם בעל חזון, איתו אני עובדת הרבה שנים כמעצבת תלבושות / סטייליסטית, היה בתערוכה על אתא במוזאון הארץ בשנת 2011 ושאל את עצמו איך זה שבעצם אין את אתא בחיינו. שחר, כמו שחר לא איבד רגע וככה זה התחיל.  אני, שעובדת עם שחר כבר שנים כמעצבת תלבושות / סטייליסטית שמעתי על זה ולא עלה על דעתי שמישהו אחר מלבדי יהיה שותף להקמה מחדש של אחד המפעלים היצרניים, התרבותיים והמרהיבים שהיו כאן מאז שנות ה30 של המאה העשרים.

ככה, כבר בשנת 2011, התחלנו להתלבט יחד איך בעדינות ובזהירות הופכים משהו שהיה למשהו, שיש לו מקום וזכות להשאר ולהיות. איך פורטים תרבות ותקופה, שהבגדים שעשו באתא היו השתקפות שלהם למשהו שהוא רלוונטי והכרחי גם היום? הרגע בו הבנתי (אני מקוה) מה לעשות ואיזה תוקף יש לזה בשנת 2016 היה כשהתבהר לי, שאני מוכרחה לשאול שאלות על המובן מאליו - איך אני חיה? איפה? מה אני עושה? במה אני עובדת? מה זה פועל? מה זה ״בגדי עבודה״? ומה זה ״בגדים לעבודה״?

 

התחקיר נעשה תוך כדי תנועה

יצרתי סוג של ארכיון בגדים של אתא מתקופות שעניינו אותי, ולמדתי המון מעבודתה של ד״ר דליה בר אור.  אולי בגלל שאני לא בת 20, הייתי אז בת 50 ולא מעצבת בהשכלתי, בגדים מחוברים אצלי לאנשים ולחיים שלהם לצד בחינת מה יש בבגדים של אתא. בחנתי גם מה נעדר מהם, וחשבתי גם שיש משמעות למילים, למשל באתא, לפחות ב20 שנה הראשונות שלה, היו ״מתכנני בגדים״, המילים ״עיצוב ״ ו״מותג״ לא היו במילון שלה בשנים המדוברות. באיזשהו מובן זה הדריך אותי למה אני עושה או למה אני מוותרת על משהו בבגד קשור בצורך, ולצורך יש פנים ורגשות.

שמעתי לא מעט מאנשים שמדדו בגדים של אתא שהם מרגישים ״מוגנים״, ותהיתי מה זה. אומר ואיך מתרגמים את זה. למדתי שלמעט חוש הטעם, כל החושים משתתפים בבחירת הבגד. על השאלה איך זה ״להחזיר לחיים״ משהו - אענה שאתא אף פעם לא עזבה לגמרי.

 

ניסיתי לשמר זכרונות דרך פרטים קטנים

צורת הכיסים, עומק הכיסים, ווי תלייה. רציתי מאוד שאתא של פעם תהייה נוכחת באתא של היום. חשבתי שחלק מרכזי בחיים שלנו קשור בתנועה,  בתזוזה ממקום למקום, ורציתי שהבגדים ישרתו את הצורך הזה שלנו. תהיתי איך קרה שפעם היה ״ארון״, אחר כך ״חדר ארונות״, ועכשיו ״פתרונות אחסון״?  קיוויתי להצליח לעשות בגדים שהם הפתרון. הסתכלתי על תמונות של חוף הים בתל אביב של פעם, אנשים היו לבושים דומה אחד לשני ושומרים על זהותם ויחודם. רציתי שיהיה רצף, שאז ועכשיו יחוברו מחדש.

זכיתי לפגוש את יונתן מולר, הבן של אריך מולר שהקים את אתא, ואת משפחתו לבקר בבית שלהם בנהריה. לפגוש את אשתו רחל, ואפילו לצלם את נכדיו לבושים באתא. זה היה מרגש במיוחד. עברו 4 שנים מאז שפתחנו את אתא מחדש, ואני מרגישה יום יום כאילו רק התחלנו...

אתא שלנו זה סיפור על מקום, על אנשים, על זמן, מצב רוח ועל האהבה הנרקמת בינהם. אני מבטיחה להמשיך לספר אותו במכתבים הבאים.

שלכם,
יעל.

אוגוסט 22, 2021
אתא, נעים להכיר

אתא, נעים להכיר

״באתא עושים בגדים לחיים, חפים מהסחות דעת, מאפשרים דעת, ונותנים את הדעת על העושים והלובשים אותם, בגדים שהזמן מועיל להם ושייחודם הוא הלובש אותם, יופייה של העיר ואנשיה והנרקם ביניהם הם ליבה של אתא״ – יעל שנברגר. 

 

15545377722_240x240

 

Ata_35_anniversary_poster_160x160

WhatsApp_Image_2021-01-24_at_15

 

אתא הוקמה ב 1935 והייתה לחברת הטקסטיל הגדולה והיחידה מסוגה בישראל. לאורך שנות קיומה נודעה אתא באיכות הייצור שלה ושמרה על של מקומיות, שימושיות, פשטות, איכות וצניעות. בימיה הראשונים יצרו באתא מדים, אוהלים, בגדי עבודה ושמיכות לתושבי המקום הוותיקים, לחלוצים ולעולים החדשים. אתא ידועה באיכות היצור ובשמירה על ערכים. 

 

F3A8971_480x480

בשנת 2016 הקמנו את אתא מחדש מתוך תחושה שהיום יותר מתמיד צריך להחזיר את הערך לבגדים שאנחנו לובשים. לתפיסתנו הבגדים שאנחנו יוצרים נועדו לשרת אנשים, והם מאפשרים מבט ישיר ואותנטי על החיים שלנו ועל התרבות שמסביבנו.

ינואר 20, 2021
הכחול של אתא

הכחול של אתא

דברים שאוהבים להגיד לי :
״אף פעם לא היית באופנה
אז גם לא תצאי ממנה״
״אם תחכי מספיק, אז זה יחזור לאפנה ״
״כשלא מוצאים משהו או שלא צריך אותו או שקשה לעשות אותו״
ואז קרה שכחול הוכתר כצבע של השנה.

מסתבר שיש דבר כזה.

מכון הצבעים Penton בוחר צבע, והשנה זה ״כחול קלאסי”.

כנראה שיש סיבה שבגללה מחליטים על הצבע של השנה, שנים בחרתי להתעלם מזה, בעיקר לא הבנתי למה צריך לבחור כשזה קשור לצבעים. 

כי כשאומרים לי שמשהו הוא ״של
 השנה״ אני תיכף חושבת על מה לא, וכל זה היה נכון עד השנה. הוא בים ובשמיים משרה שלווה וביטחון, חסר מגדר ושל כל העונות.

יש אינדיגו שאפשר לשקוע בו שעות ולנסות להבין את הכימייה שלו, והוא מופק באופן טבעי מצמח שקוראים לו פוליגונום..

ויש מושגים כמו ״צווארון כחול״ כינוי למעמד הפועלים, ״ודם כחול״ שהוא כינוי לסוג של מעמד אחר, מעמד האצולה, וחמסות להגן עלינו מפני עין הרע.

וגם דברים ארציים כמו בגדים כחולים
שלבשו לעבודה כי הכי פחות אפשר לראות עליהם שהם מתלכלכים, לפחות ככה חשבו.

ויש אולטרא מרין, והתקופה הכחולה של פיקאסו, ואיב קליין בלו, שזה אומן שהמציא גוון והוא על שמו, ויש את החור הכחול שהוא מקום מסתורי בים סוף שצוללים בו וכחול שהוא צבע יסוד וכחול אחר (אינדיגו) שהוא לא..
ולכל אחד יש את המקום ממנו הוא בא, וסיבה, ופולקלור, והגיון, ונוסחא מנומקת, ואין סוף יופי.

ויש עוד אחד שהוא הכחול של אתא 
והוא הצבע של השנה, ושל זאת שהיתה לפניה 
ובשבילי גם של זאת שתהיה אחריה.


סופשבוע נעים
שלכם,
יעל


צילום: תמר קרוון

ינואר 12, 2021
הטרנינגים של אתא

הטרנינגים של אתא

נראה שחורף.

הצבעים של השמים, המים שמבריקים את המדרכות צליל המכוניות בגשם, ומה ללבוש..

מישהו מתישהו אמר שיש צבעים של חורף.. זה  קצת מהשלכת וקצת מהאפור של השמיים.. ובשבילי זה גם הרבה ממה שמזכיר לנו צבעים של מקומות אחרים.

קולקצית הטרנינגים של אתא צולמה בעיירה מרוחקת חצי שעה מפאריס. צילמו אותה חן יאני שחקנית ומוסיקאית ואימרה ואן אופסטל רקדנית וכוראוגפית יחד עם ליונל בן שמעון במלון יוצא הדופן שלו..

בגדים, נארזו בארגז ונשלחו למקום אחר. סופה של תקופה ארוכה מלאת מחשבות, כוונות, ותקוה להבנה, והתחלה של חיים במקום אחר,באור אחר, עם מזג וטמפרטורה ומבט, ומפגש..  ואז סיפור - משמח ומפתיע, מנקודת מבט וזוית ראיה חדשה מתחיל.

פרק 1

הטרנינגים הכחולים של אתא. ללבוש בחורף.

מכנסיים ארוכים זוהר

סווטשירט גילה

דצמבר 22, 2020
אתא בחאקי

אתא בחאקי

חאקי גוון שבין בז׳ לאפור מילה שהמקור שלה בפרסית והמשמעות שלה אבק.

אבן שהמשמעות שלה היא אבן וגם הושאלה לתאר צבע.

מעיל טרנץ׳ נועד במקור לשמש את החיילים הבריטים שנלחמו בשוחות (trenc) במלחמת העולם הראשונה.

הצבעים האלה של האבן והאבק הם עולם שלם של גוונים שהבחירה בהם היתה הצורך להיטמע בטבע. ומאה שנים אחרי לבלוט בסביבה. בגדים,  שיש להם זמן מקום והקשר שעושה כרצונו.

דצמבר 22, 2020
ז'קט הכרחי

ז'קט הכרחי

איזו מילה יפה זאת ״essential״
חִיּוּנִי, נָחוּץ, הֶכְרֵחִי; מַהוּתִי
את כל זה היא מתארת.. 

באתא יש ז׳קט שבעיננו הוא הֶכְרֵחִי. 
פעם, בשנות ה40 כשאריך מולר היה זקוק לז’קט, הוא צייר אחד כזה, אמר שמוכרחים וקרה לו הֶכְרֵחִי. 

אנחנו השאלנו את השם ועשינו בהשראתו (הז׳קט ההוא היה עם שרוולים קצרים) 
הז׳קט שלנו דומה יותר ל "la veste de travail" שזה ז’קט עבודה צרפתי כחול, שהיה לכל מי שעבד כמעט בכל מקום בעולם. 

ז’קט עבודה, עמיד, עשוי כותנה באריגת דריל, עם ארבע כיסים, 3 חיצונים ואחד פנימי. 

הֶכְרֵחִי

נובמבר 18, 2020
המכנסיים של אתא

המכנסיים של אתא

יש אנשים שאוהבים להגיד על עצמם שהם אנשים של מכנסיים, ובשבילם לקנות מכנסיים זה קצת כמו לקנות בית או לפחות ספה.

כל כך הרבה דברים צריכים להסתדר יחד בשביל שגוף ובגד ומה שבינהם יוכלו לגור יחד בהרמוניה ובשביל שמשהו יהיה נוכח ונעלם בבת אחת.

הרגע בו נפגשים עם המכנסיים שרוצים לעבור לגור בהם, אין ממנו דרך חזרה ולא ממהרים לעבור ממנו, כי אוהבים אותו חדש וישן ומשופץ..

למכנסיים של אתא יש פנים, וחוץ, והם של עכשיו, ואחר כך ולפני.. ויש את הצבע הראשון, וזה שאחריו וזה שעוד יבוא..

לרכישה באתר >

נובמבר 18, 2020
פרחים לחג

פרחים לחג

יש אנשים, שהעבודה שלהם זה לחזות.. ואנשים אחרים שאוהבים שיחזו בשבילהם .. יש איזושהי הקלה בודאות לכאורה, במה יהיה מחר, או מחרתיים ובטח בשנה הבאה.

לפעמים אני שומעת שאומרים ״זה עוד מוקדם מדי לשמוח״ ואני חושבת שבעצם שמחה, אף פעם לא מוקדם מדי בשבילה, להיות עצובים אפשר אחר כך.. וצריך רק לדאוג שלא יהיה מאוחר מדי בשביל השמחה..

לפעמים מתקבל הרושם שמישהו מחזיק את הסוד באשר למה ילבשו בעוד שנתיים או שלוש ומה הכי נרצה שיהיה לנו, ואיך נתנהג וזה הרבה פעמים קשור בשמיים אדומים בקליפורניה קרחונים שנמסים מהר מדי, בורסות שעולות ויורדות, ואנשים שמפגינים על זה. תמיד יהיה מישהו שישאף לפענח את הסוד לפני כולם ולספר על זה.. עד שקורה משהו ש״אי אפשר היה לחזות״ או שאפשר היה אבל לא את ״המימדים״ שלו.

קצת בגלל זה אני אוהבת לתכנן תוכניות, שלא קשורות לשום דבר ולא תמיד הן יוצאות לדרך ושלפעמים הן יוצאות וחוזרות אחרי מסע קצר וחסר תכלית שזאת תכליתו..

יש לנו באתא המון תוכניות לשנים הבאות ולא משנה כמה אי אפשר לדעת מה יהיה, אנחנו יודעים שיהיה.. בינתיים אפילו, שמעתי אתמול, שלא רק שאפשר ללכת לים, מותר גם להכנס למים.. אז העיר והמקום, ואנשיו, ומה שנרקם בינהם הם ליבה ובליבה של אתא..

מפה לשם כבר עברו ארבע שנים וחצי שלא ידענו מה יהיה בשנים שיבואו אחריהן .. רק דבר אחד ידענו שתהיו ונהייה..

שנה טובה ואהבה ושמחה ובריאות ורעות..
שלכם,
יעל
נובמבר 18, 2020
מילים

מילים

יש את השאלה הזאת שכל מילה בה כמעט ומשתיקה אותי לנצח: על מה חשבת שעשית את הקולקציה ומה היו ההשראות שלך. שלא אאלם דום, מצאתי תשובה קבועה ומתחמקת - והיא: הדד ליין.

ביום שלישי השבוע, כשידעתי שביום רביעי בבוקר אני צריכה לכתוב על משהו, הצעתי שאולי אחת ולתמיד הנושא שעליו אכתוב יהיה השראה ומיד התחרטתי. ככה קרה ששוב הדד ליין הכתיב את הכל (יכול להיות שלא שמתי לב עד לרגע זה שהמילים קו ומוות מרכיבות את המושג הזה ??)

אז הלכתי לים, וניסיתי לחשוב על כלום..

וגם ניסיתי שאין סוף המילים, והמראות והמחשבות והצלילים יתנסחו לכדי מחשבה אחת בהירה. ניסיתי במקום להיות בפוקוס כמו שמממליצים לי תמיד ,להשאיר את העיקר בהיר ולטשטש את השוליים. אולי זה גם קצת כמו לכבות פנס ועוד פנס, עד שמה שנשאר מואר זה מה שהכי רוצים לראות..

חשבתי שבעצם כל אחד יש לו את הדרך שלו, והדרך שלי היא לא תמיד נושא, מקום, או מישהו, אלא רגע, נקודה בזמן שכל אותה סערת מחשבות על נושאים אנשים מקומות חלומות ותקוות, מתנסחים לכדי מחשבה אחת בהירה ופשוטה שהיתה מונחת די קרוב אלי, והצליחה לחלץ עצמה ולעמוד מולי איתנה וחד משמעית.



מזל שיש דד ליין..
סופשבוע נעים
יעל
נובמבר 18, 2020
איך יודעים שמשהו נגמר ואחר מתחיל

איך יודעים שמשהו נגמר ואחר מתחיל

“אין לי מושג אם הולך להיות קיץ עכשיו או עונה אחרת. פעם זה היה בגלל שהייתי נוסעת הרבה ויצא שהייתי בהמון קיץ ובהרבה חורף בשנה אחת. עכשיו זה אולי בגלל שאני צריכה לעבוד על החורף בקיץ שלא התחיל, והעבודה עליו עוד לא נגמרה.”

ההירהור הזה נכתב בשנה שעברה בפסח, שעוד יכולתי להסתתר בבית ולספר שנסעתי לאנשהו, עכשיו כל כך מהר, תיכף ראש השנה השני מאז, ושום דבר מזה לא ממש רלוונטי. לאנשים כמוני, שאוהבים להחליט הכל ברגע האחרון אבל עובדים במשהו שצריך להחליט עליו הרבה קודם, זה ממש מבלבל.

במקום שחום וקור זולגים מלוח הזמנים שהתחייבו אליו, וקר במזגן של הקיץ כמו בחוץ בשיא החורף, ותיכף גם יהיה חשוך לפנות ערב אבל הים עוד יהיה סוען וחמים כאילו בוקר בקיץ, נברא החופש להמציא עונות אישיות. עכשיו למשל מדברים על עונת קורונה, כנראה אחת קיצית ואחת חורפית ואי אפשר לנחש איך תתנהל מערכת היחסים בין הפנים לחוץ, ואיפה בכלל נהייה, ואם לא די בזה אז כדור הארץ מהתל בנו.

פעם היה מנהג עם תאריך שבו ״העלו״ את הבגדים מהעונה שנגמרה ״למעלה״, ומרגע שמשהו עלה למעלה או ירד למטה יכולת לקפא מקור או למות מחום רק כי הסולם כבר אופסן מאחורי משהו. זה קצת מוגזם ויומרני אבל אם הייתי יכולה לבטל את העונות זה היה יכול מאוד לעזור לי כמו שאומרים: ״להיות ברגע״ נדמה גם שלא תשמע מחאה מצד המעיל והבגד ים על זה שהם עוברים לגור יחד על אותו מדף.

יעל
נובמבר 18, 2020
בסטודיו שלנו

בסטודיו שלנו

כחלק מתהליך עיצוב הגבדים של אתא, עוד לפני שהם יוצאים אל הרחוב -
מודדים אותם על אופניים.

יש לנו אופניים בסטודיו, וכל אחד בתורו/ה עושה לבגד טסט ברכיבה, וככה מחליטים על אורך השרוולים, רוחב הגב, עומק הכיסים, הקיף המכנסיים, כמה רוכסנים ואיזה כיס מתאים למה.

כשחושבים על בגדי עבודה, אוברול הוא הוא ה-בגד עבודה, ובסטודיו של אתא יש הסכמה מוחלטת ואולי יחידה - לאוברולים אין עונה ואין דבר כזה “יותר מדי”. כל אדם צריך את האוברול באורך שלו, ואוהב שאפשר ללכת איתו כל היום - כל יום, ולכל מקום.

אוברול - מרגע שהוא עובר את המבחן, יש לו כרטיס חד כיווני. הוא בא והולך מעונה לעונה, לפעמים בהפסקות. לפעמים בכלל בלי…

לקולקציית האוברולים >

נובמבר 18, 2020
זה לא רק כובע

זה לא רק כובע

קצת לא נוח לקרא לכובע האהוב עליך ״טמבל״ אבל די בטוח שהוא זכה לשמו עוד בטרם נולד המושג "טמבל". ככל הנראה המילה "טמבל"מגיעה מהשפה הטורקית, ומשמעותה "עצלן". לפי סברה אחרת, השם "כובע טמבל" נטבע מכיוון שהיה בשימוש על ידי הטמפלרים, בהגייה ערבית המחליפה את ה-פּ' ב-בּ'.

גרסה אחרת קושרת את השם לשפה האנגלית dumbbell בגלל צורת הכובע, הדומה לפעמון. המילה פורקה ל- dumb-bell, כביכול "פעמון טיפש".

טמבל או לא, הכובע הפך לסמל ל'צבר' הישראלי.
בארץ החלו לייצר אותו באמצע שנות ה–30, כשרבים בקרב המתיישבים, חיילי הפלמ"ח והפועלים העבריים, שמחו לחבוש אותו הודות לכך שכיסה את הראש והצוואר, היה קל משקל, ובעיצוב שאיפשר לקפל אותו גם בכיס המכנסיים.

הכובעים הנוסטלגיים נתפרו על ידי 'אתא'.

ב2017 נפתחה תערוכה במוזאון המומה בניו יורק וה 'טמבל' הוצג בה בגאון כאייטם תרבותי על-זמני. 111 פריטים אופנתיים מיתולוגיים המייצגים תרבויות שונות מרחבי העולם כשמאחוריהם היסטוריה תרבותית שעיצבה את עולמנו.

התערוכה נקראה "אייטמיס״ : בגדים ואביזרים שהשפיעו על העולם במאות 20 ו־21 ומחזיקים מעמד עד היום" למזלנו, אוצרת וחוקרת האופנה יערה קידר, אחראית על זה שהטמבל שלנו נכלל בין 111 המוצגים הללו..

הכניסה למומה קרתה, כמו כל הדברים הטובים, ממש במקרה, יערה פגשה את אחת מאוצרות התערוכה, שבעצם בוחנת את השאלה - האם אופנה היא מודרנית. יערה פנתה אלינו ואחרי חיפוש ארוך הצלחנו לאתר כובע משנות ה-50 של המאה הקודמת, והוא נשלח לניו יורק.

במומה קראו לו ״באקט״ - דלי..
בשבילי זה היה תרוץ נהדר ליסוע לפתיחה. שזה כשלעצמו היה ארוע מרגש במיוחד..
״כשהגעתי למומה ראיתי שהכובע מוצג הפוך, צידו הפנימי והתוית עם הלוגו של אתא כלפי חוץ.. לא ידעתי אם זה בכוונה או לא אבל לא עלה עלה בדעתי להעיר את תשומת ליבו של מישהו לזה.. הפוך או לא, תוית של אתא במומה זאת סיבה לשמוח״
הטמבל של אתא שלנו, דומה מאוד לטמבל המקורי, ומבוסס על צורתו בנוסף פיתחנו גם כובע שקוראים לו פולה..
אם דוד בן גוריון היה הפריזנטור של אתא, אז גם לפולה אשתו ראוי שיהיה כובע על שמה..

סופשבוע נעים
שלכם
יעל


*חלקים מהטקסט היו לי להשראה מכתבתו של קרי רובינשטיין בווינט: ״טמבל, אבל הרבה לפניך״.

נובמבר 18, 2020