היי, זאת יעל,
אני המעצבת של אתא ושותפה להקמתה המחודשת בשנת 2016

נתחיל במי - שחר סגל, במאי סרטים ופרסומות ואדם בעל חזון, איתו אני עובדת הרבה שנים כמעצבת תלבושות / סטייליסטית, היה בתערוכה על אתא במוזאון הארץ בשנת 2011 ושאל את עצמו איך זה שבעצם אין את אתא בחיינו. שחר, כמו שחר לא איבד רגע וככה זה התחיל.  אני, שעובדת עם שחר כבר שנים כמעצבת תלבושות / סטייליסטית שמעתי על זה ולא עלה על דעתי שמישהו אחר מלבדי יהיה שותף להקמה מחדש של אחד המפעלים היצרניים, התרבותיים והמרהיבים שהיו כאן מאז שנות ה30 של המאה העשרים.

ככה, כבר בשנת 2011, התחלנו להתלבט יחד איך בעדינות ובזהירות הופכים משהו שהיה למשהו, שיש לו מקום וזכות להשאר ולהיות. איך פורטים תרבות ותקופה, שהבגדים שעשו באתא היו השתקפות שלהם למשהו שהוא רלוונטי והכרחי גם היום? הרגע בו הבנתי (אני מקוה) מה לעשות ואיזה תוקף יש לזה בשנת 2016 היה כשהתבהר לי, שאני מוכרחה לשאול שאלות על המובן מאליו - איך אני חיה? איפה? מה אני עושה? במה אני עובדת? מה זה פועל? מה זה ״בגדי עבודה״? ומה זה ״בגדים לעבודה״?

התחקיר נעשה תוך כדי תנועה

יצרתי סוג של ארכיון בגדים של אתא מתקופות שעניינו אותי, ולמדתי המון מעבודתה של ד״ר דליה בר אור.  אולי בגלל שאני לא בת 20, הייתי אז בת 50 ולא מעצבת בהשכלתי, בגדים מחוברים אצלי לאנשים ולחיים שלהם לצד בחינת מה יש בבגדים של אתא. בחנתי גם מה נעדר מהם, וחשבתי גם שיש משמעות למילים, למשל באתא, לפחות ב20 שנה הראשונות שלה, היו ״מתכנני בגדים״, המילים ״עיצוב ״ ו״מותג״ לא היו במילון שלה בשנים המדוברות. באיזשהו מובן זה הדריך אותי למה אני עושה או למה אני מוותרת על משהו בבגד קשור בצורך, ולצורך יש פנים ורגשות.

שמעתי לא מעט מאנשים שמדדו בגדים של אתא שהם מרגישים ״מוגנים״, ותהיתי מה זה. אומר ואיך מתרגמים את זה. למדתי שלמעט חוש הטעם, כל החושים משתתפים בבחירת הבגד. על השאלה איך זה ״להחזיר לחיים״ משהו - אענה שאתא אף פעם לא עזבה לגמרי.

ניסיתי לשמר זכרונות דרך פרטים קטנים

צורת הכיסים, עומק הכיסים, ווי תלייה. רציתי מאוד שאתא של פעם תהייה נוכחת באתא של היום. חשבתי שחלק מרכזי בחיים שלנו קשור בתנועה,  בתזוזה ממקום למקום, ורציתי שהבגדים ישרתו את הצורך הזה שלנו. תהיתי איך קרה שפעם היה ״ארון״, אחר כך ״חדר ארונות״, ועכשיו ״פתרונות אחסון״?  קיוויתי להצליח לעשות בגדים שהם הפתרון. הסתכלתי על תמונות של חוף הים בתל אביב של פעם, אנשים היו לבושים דומה אחד לשני ושומרים על זהותם ויחודם. רציתי שיהיה רצף, שאז ועכשיו יחוברו מחדש.

זכיתי לפגוש את יונתן מולר, הבן של אריך מולר שהקים את אתא, ואת משפחתו לבקר בבית שלהם בנהריה. לפגוש את אשתו רחל, ואפילו לצלם את נכדיו לבושים באתא. זה היה מרגש במיוחד. עברו 4 שנים מאז שפתחנו את אתא מחדש, ואני מרגישה יום יום כאילו רק התחלנו...

אתא שלנו זה סיפור על מקום, על אנשים, על זמן, מצב רוח ועל האהבה הנרקמת בינהם. אני מבטיחה להמשיך לספר אותו במכתבים הבאים.

שלכם,
יעל.